הכל התחיל בגיל 13 כשעיניי התנגשו בעיניו, באותו רגע עברו בי תחושות שמעולם לא חשתי, מעולם לא דמיינתי שאפשר לחוש, הלב פעם כ"כ חזק, כאילו לראשונה הרגשתי חיה, הרגשתי ממש את כל הגוף בפעולה פנימית ואגרסיבית, רק שכלפי חוץ זה היה ממש להפך, הייתי קפואה, כאילו נשימתי נעתקה לרגע. מאותו שניה גורלית החיים שלי נכנסו לבועה, שנחתה לה על ענן רך, וסירבה לנחות.
אני ידלג על כל מה שעבר עלי במשך תקופת חטיבת הביניים, על איך כל רגע שהתקרב אלי קפאתי במקום, הסמקתי בטירוף, וחייכתי כמו דבילית. ככה במשך 3 שנים כשהוא לומד איתי באותה שכבה, ונאלצתי להיתקל בו יום יום, וכשהוא קלט את ה"אי תגובות" שלי הוא פשוט היה בא והולך, מנסה להתקרב שוב והולך. כנראה חיכה לאיתות חיים ממני. אבל לא התרגלתי, לא לקרבה שלו, לא לריחוק שלו, לא לעצם נוכחותו בעולם שלי יום יום ואין לי מושג איך אני אמורה להתנהג...
בשפה של היום הייתי אמורה פשוט לזרום, לעשות לו טיזינג, אבל איפה אני ואיפה טיזינג, נחשפתי לעולם חדש בגיל 13 עולם שבו אתה חש דברים שגורמים לך להתנתק מהמציאות. משהו מהתמימות נשאר ורודף אותי עד היום, יש שיגידו שאני צריכה להודות על זה ויש שיגידו צאי מהבועה, את עדיין חיה בסרט. מעולם לא נגעתי בסמים, אבל במבט לאחור, לאיך שהרגשתי אני יכולה להגיד שממש התמכרתי לסם, הייתי ממש על טריפ, שנקרא הידלקות שמשכה אותי לסם יותר קשה שנקרא התאהבות ומשם זה רק הלך והתדרדר. כי הרי כשאנחנו נחשפים לתחושה לא מוכרת שעושה לנו כ"כ טוב אנחנו כבר מריצים לנו סרט שזה הדבר, שיש שם משהו, שאנחנו לא רוצים שזה יגמר.
במקרה של אהבה שמתחילה בגיל כה צעיר הכל מתחיל מחלום, פנטזיה, להיות סינדרלה של מישהו, שהאביר על איזה סוס יגיע ויכבוש אותנו במבטו, ממש מכניסים את עצמנו לטלנובלה של חיינו שלנו וכשקורה הרגע הזה אנחנו בטוחים שאנחנו שם, שהראשון שניצב מולנו וגרם לנו לתחושה כה הזויה, הוא הבנאדם שילווה אותנו כל חיינו ונחיה באושר ועושר עד עצם איזה יום.
הקשר הזה נוצר והתפתח רק בגיל 16, כבר גדלנו קצת, כבר לא היינו באותו בית ספר, כל אחד הלך לתיכון אחר, ונפגשנו במסיבה, שם כשראיתי אותו עדיין חשתי הקפצה, אבל הפעם הייתי קצת יותר בוגרת, הבנתי שאם אני ינשום עמוק כמה פעמים ויספור עד 10 אני יצליח להוציא מילה וכך היה. שם הוא כבר לקח את המספר טלפון שלי וכמובן לא התקשר. אני אומרת כמובן כי לי זה מובן, אני שכחתי לציין שהוא היה הפלייר, הגבר שמסובב את כל הנשים על האצבע הקטנה שלו, כזה רציתי, מה לעשות? ראיתי יותר מידי טלנובלות החלטתי להכניס את עצמי לאחת מהן, הטלנובלות האלה שבהן הגבר המאצו' נשבה בקסמה של הבחורה שצצה מאחורי הקלעים. זה הצליח ועבד בסופו של דבר, הצלחתי לגרום למאצ'ו הזה להתאהב, אפילו חשפתי בפניו את הלב של עצמו שהוא לא ידע על קיומו בכלל.
ועכשיו אני באמת ידלג ויגיע לנקודת המוצא והיא שכעבור 6 שנים עם אותו חלום ופנטזיה ממומשת החלטתי לצאת מהבועה לרדת מהענן הרך ולבצע נחיתה רכה אל המציאות, כי הבנאדם הוא לא הבנאדם, הוא אפילו לא מתקרב למה שאני מייעדת לעצמי היום, הוא רק חלום ילדות שאימצתי לאהבת נעורים ומשם התעקשתי ממש לאמץ לגבר של חיי וטוב ששם עצרתי כי אי אפשר להמשיך לחיות את החלום, מתישהו הוא מתנגש עם המציאות, וכשזה קורה אנחנו או נוחתים במכה או שאנחנו נוחתים לאט לאט כי בהתחלה אנחנו מכחישים, לא רוצים לראות את המציאות, אחרי הכל מה רע להיות על איזה ענן רך כזה, מושי, ובועה ענקית שעוטפת אותנו וגורמת לנו להתנתק ולחיות באגדה שהסוף שלה אמור להיות כ"כ יפה.
זה ממש לא פשוט, אחרי הכל משהו התנפץ בתפיסה שלנו, במה שהתרגלנו להרגיש ולחשוב. מה לעשות שאי אפשר לבסס את העתיד שלנו על פנטזיה, ובהבנה של היום אני אומרת טוב שכך, היום בגיל 25 אני חיה את המציאות, הקצת עגומה לפעמים, אבל העיקר שאת המציאות, אני בונה אותה ולא מסיפורי סינדרלה. מה שנותר לי לומר או לאחל לכם זה שתחיו את החיים, פשוט תחיו. לכולם מותר לחלום ואפילו מומלץ, אני רק מציעה לכם שתנסו לבנות חלום משלכם שלא מבוסס על שום דבר אחר ופשוט תגשימו אותו, נראה לי שאין דבר גדול מזה. בהצלחה.
הזכויות שמורות למיטליסטית >!
